הקיר בחדר הסמינריונים כארוע אוטוביוגרפי מחלקתי

פייסבוק מחלקתי להישיר מבט חזרה - הקיר בחדר הסמינריונים כארוע אוטוביוגרפי מחלקתי נעם קסטל* לאורך השנה הציגו לירון שני ואחרים את האנשים שפניהם ניבטות, חלקן אף מביטות אלינו, מקיר חדר הסמינרים. הדיוק מחייב לציין כי כיום מדובר בשני קירות – תמונתו של פרופ' ברוך קימרלינג שנוספה לפני כשנה, הרחיבה את פריסת התמונות אל הפאה הימנית, הצמודה לקיר המקורי, שהתמלא בתמונות. ניתן היה להסתפק בהגדרת במיצג הזה כ"קיר זיכרון", אולם ניתן גם לאבחן במסגרתו כמה מאפיינים ותפקידים, בהם מוטב להתמקד לרגע. הקיר התמים למראה ייבחן כאן כארטיפקט מתהווה, ארוע אוטוביוגרפי מתמשך, שעשוי לספק תובנות לא רק על המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אלא גם על דפוסי הנצחה וזיכרון, ועל הנצחה אקדמאית בפרט. לשם הניתוח הזעיר הזה אניח כי בקיר, כמו באירועים אוטוביוגרפיים אחרים, מתנהל תיווך בין מציג, במקרה זה המחלקה ועובדיה, לבין קהל, סטודנטים, מרצים ואורחים. חלק מהשיגרה חדר הסמינריונים הוא כיתת הלימוד היחידה במחלקה המציעה מבנה דמוי-מעגל ללומדים, להבדיל מחדרי הלימוד האחרים, בהם מסודר הריהוט בצורת חצי מעגל או בשורות כסאות הפונות אל עמדת המרצה. הלוח והמסך שבחדר מסמנים את אחד מקצות השולחן כעמדת ההובלה של השיעורים המתקיימים במקום, וממקדות אליו את תשומת הלב. חיזוק משמעותי לתשומת הלב הזו ניתן לאחרונה, עם התקנת הפודיום, ממש סמוך לקיר התמונות. עשר התמונות נתלו מימין ללוח המחיק ולמסך ההקרנה שבחדר הסמינריונים. כיתת הלימוד הזו, ולא השטח המחלקתי הפתוח, בו מנוהלים חיי החול וההווה, נבחרה כזירת הנכחת העבר המחלקתי. קיר התמונות, אלמנט מרחבי בהווה שמופקע או מנוכס על ידי העבר בכל רגע מחדש, הופך באותם מפגשים לתפאורה ולרקע. הדמויות המיוצגות בו משוקעות כחלק מנוף הלימוד במסגרת הארוע הטקסי-שגרתי, שיעור או הרצאה. משוקעות, אך בולטות, ביחס לקירות החדר האחרים, המעוטרים בתמונות חדשות, צבעוניות כולן. היות והסיפור המסופר על גבי הקיר טרם הושלם, מוטב לנתח אותו מנקודת מבט תהליכית. הדמויות המיוצגות על גבי הקיר הן אבני הבניין של הסיפור שמבקשת המחלקה לייצר אודות עצמה, כאשר מותם הביולוגי של הפרטים מהווה מניע לכתיבתו של פרק נוסף באותה אוטוביוגרפיה. המוות הפרטי הוא כרטיס הכניסה לקיר ההנצחה ולזירת הזכרון המוסדית, כמו גם אל שלב חדש בחייהם החברתיים, מושאי הזיכרון המוסדי. ארועים אוטוביוגרפיים, כפי שהוגדרו על ידי רוברט זוסמן, הם "רגעים בהם נרטיב ומבנה חברתי נפגשים". בכוונתי להציע בחינה של קיר חדר הסמינרים המחלקתי כרצף רגעים שכאלה, שתוצרם הוא ארטיפקט, הקיר המוכר. אמנם זסמן, בהגדרתו, קבע כי באירועים אוטוביוגרפים "גברים ונשים זוכים לעידוד [מוסדי או ארגוני], ולעתים נדרשים, לספק רשמים אודות עצמם", אולם במקרה זה ניתן להפוך את המשוואה - המוסד, ובמקרה זה המחלקה, הוא המספק לעצמו ולצופים בקיר רושם ונרטיב מתמשכים אודות עצמו. אירוע הקשור בחיי הפרטים החברים במוסד, מוות ביולוגי, זוכה למעמד של מניע שינוי והתפתחות בקיר. הגדרת הקיר כארוע נשענת על עבודת היותו אלמנט שמשתנה ונבנה לאורך שנים. אלמנט זה שואף לייצג אירועים ופעולות של פרטים, ובמקביל מובנה ומתפתח כתוצאה מהצטרפותם. השינוי וההתפתחות בקיר התמונות מייצגים את העבר, מתנהלים כחלק מתפאורת ההווה, וכוללים גם רמיזות לעתיד. אין זה מקרה שאחד מן המרצים (או המרצות) נצפה השנה מעביר הנחיות בנוגע לאופן בו ירצה להיות מיוצג על גבי הקיר. נוכחותו התמידית של העבר בהווה המחלקתי מייצרת לא רק מיתולוגיה מוסדית ומנגנון לחיברות לסטודנטים הצעירים. היא גם מגדירה ומעניקה ביטוי מרחבי למושא שאיפותיהן של דמויות ההווה, שלב נוסף אליו יוכלו חלק מאיתנו לשאוף במסלול קידומם המקצועי. מלבד הנכחתו הבלתי מדוברת של העבר המוסדי בהווה, זוכה הדובר, או המרצה, בשיעור בגיבוי שבשתיקה של דמויות העבר, הפונות בגופן, ולרוב גם במבטן, אל עבר היושבים בחדר. נוכחות העבר כחלק מהשיגרה המוסדית מתבטאת גם באופן בו מנוהלים השינויים בקיר, ללא הכרזה מיוחדת, וללא הגדרתו של זמן השינוי. עבור רוב הסטודנטים תיוותר היד שתולה את התמונות יד נעלמה. עבורם יהיו רגעי שינוי הקיר רגעים שקופים, ואת קיומם יוכלו להסיק רק בדיעבד, בעקבות גילוי התמונה שנוספה על הקיר. דמיון והבדל ניהול הקיר ועיצובו כרוכים בהתמודדות עם מתח שבין אחידות והבדלים. ייצוג הדמויות שואף להבנות אחידות בין מושאי הייצוג, מה שמתבטא בהרכב זהה של כל אחד מהם: מסגרת שחורה, דיוקן מצולם של האדם בגווני אפור ותוית כתובה, עליה נרחיב בהמשך. הסידור הסימטרי, לאורך ולרוחב, של שלושה ייצוגים בכל מימד, תורם גם הוא להבניית האחידות. עם זאת, רוחבה של הפאה החדשה, שהוזכרה קודם, לא יאפשר את המשך סידור התמונות שיתווספו בהמשך בסידור הקודם של שלשות, מימין לשמאל. אמצעי הייצוג, המדיה, מגדירים היבט משותף נוסף לכל הייצוגים – סטאטיות. מרגע שנתלו התמונות נותרות כל הדמויות המיוצגות בהן בתנוחתן ובאלמותן. להבדיל מהמכלול שמשתנה, עם הוספתה של תמונה חדשה, נותר כל אחד מדיירי הקיר במקומו ובהבעתו. ניתן לחלק את ההבדלים הגלויים לעין בחזות הקיר לשתי קבוצות: הבדלים עיצוביים והבדלים תכניים. הקבוצה הראשונה, הבדלים של עיצוב, כוללת עובי משתנה של המסגרת השחורה, הבדלים בגודל התמונות המודפסות וכתוצאה מכך גם חוסר אחידות בשטח הלבן המקיף כל תמונה. לעובדה כי ישנו הבדל של כמה סנטימטרים בין היקפי המסגרות השלכה נוספת על חזות הקיר: שורות התמונות אינן מסודרות בקו אופקי רציף. למרות הניסיון להאחדה של הייצוגים והמרתן של תמונות שפותחו במקור בצבע אפור להדפסה בצבע אחד - בולטות לעין הבדלים בין תמונות בגווניי חום (ספטיה), של דב ויינטראוב, דן הורביץ, ואברהם זלוצ'ובר, לבין שאר התמונות המאופיינות בגווני אפור. הבדלי התוכן ביצוג הדמויות מתבססים על שני רכיבים של אלמנט הייצוג – התמונה ותווית הכיתוב. הבדלים המתבטאים בתמונה כוללים את כיוון נטיית הפנים. חמש מהדמויות משלבות הטייה של הגוף ושל הראש שמאלה, ארבע פונות כלפי ימין. יוצא דופן הוא מרטין בובר, שייצוגו ממוקד כמעט לגמרי בראשו, מבלי שגופו נגלה לעין הצופה. אולם אלמנט משמעותי יותר מתנוחת הגוף הוא מבטן של הדמויות, שכאמור נושא חשיבות מיוחדת בבחינת הקיר כמכלול ובהשפעה של מיקומו על הדיונים שמתקיימים בחדר הסמינריונים. שמונה דמויות מישירות מבטן אל הצופה. יוצאי הדופן, שמבטם מופנה אל עבר מוקד לא ידוע הם ינינה טלמון ודן הורוביץ, ואילו מבטו של ראובן כהנא הוסתר לאחרונה לחלק מיושבי החדר, בשל התקנת הפודיום החדש. ניתן, כמובן, להצביע על חלוקות ויזואליות נוספות, כמו צורת הלבוש בתמונות (פורמאלי/לא פורמאלי, גווני הלבוש), הבעות פנים, או תספורות. כל אלה יכולים אולי לשמש לניתוח היסטורי של הלוח, אך אינם מענייננו כעת. תווית הכיתוב, שהוזכרה מוקדם יותר, כוללת את תואר אקדמי, שם מלא, תוספת 'ז"ל' וטווח השנים בו חיה הדמות. בדומה לאופני ייצוג חומריים, גם בייצוג ויזואלי נדרש הטקסט לתקשר מסרים שצורות אחרות נכשלו בייצוגם. תוויות הטקסט מבקשות להשלים לצופים את הנתונים שאמורים להיכלל במסגרת האוטוביוגרפיה ושהתמונה אינה מסוגלת להעביר. התוויות השונות נפתחות בהבהרת התואר האקדמי שנשאה הדמות המיוצגת, ומספקת בכך לצופה רמז בדבר מיקום הדמות בהיררכה האקדמית של זמנה. רמז נוסף עולה באמצעות תיחום שנות חיי הדמות, שמציעה התווית, ומספק לא רק הסבר לסדר בו נתלו התמונות, אלא גם אפשרות לחישוב גילאי הדמויות והשוואתו אל מול התואר המופיע בראשית התווית. תוספת הקיצור ז"ל, מזהה את הדמות ככזו שאינה בין החיים, מקשרת את ההנצחה לעולם תוכן יהודי ומעלה תהייה בנוגע לאופן בו תונצח על גבי הקיר הדמות הראשונה שתהיה לא-יהודית. מבין הבדלי התוכן המיוצגים בקיר מתבטאת קטגוריה אחת בשני הרכיבים – בתמונה ובתווית – זוהי החלוקה המגדרית בין הדמויות. התמונה והשם מבהירים לצופה בקיר מייד האם מדובר בגבר או באישה. רק שניים מן עשרת הייצוגים מכוונים אל דמויות נשיות, יונינה טלמון ולאה שמגר-הנדלמן, שמלבד היותן פרופסריות נבדלות זו מזו בכל הקטגוריות הויזואליות האחרות שהוזכרו כאן. מה הסיפור השאלה הראשונה עמה מתמודדים מנהלי הקיר נסתרת מעינו של הצופה. התשובה לשאלה "מי נכנס", ומי ייזכה לייצוג במסגרתו, אינה ניתנת מפורשות על גבי הקיר. קריטריון הקבלה לקיר התמונות, כפי שהבין אותו לירון שני שכתב על הדמויות, הוא חבר או חברת סגל במחלקה שנפטר בהיותו בתפקיד או לאחר פרישתו לגמלאות. היעדרם של כותרת ואלמנט תוחם או מגדיר אחר, מאפשרים ריבוי פרשנויות ופירושים לקיר כמכלול ומותירים בידי מנהליו מרחב פתוח לתמרון בסוגיות של הכלה והדרה. הקריטריון הממיין, הציר שלפיו נקבע סדר התמונות, הוא שנת פטירתם של הפרטים. בכך מכירים מנהלי האתר בעליונותם של שני מימדי קיום אנושיים, הזמן והמוות, ובחיבור ביניהם גם במרחב ההנצחה. המוות מוגדר כחוט המקשר. ציון הדומה והשונה שבין ייצוגי הדמויות מעלה מסקנה אחת חשובה: הקיר אינו מספר סיפור אקדמי. תחומי העיסוק המקצועי, הויכוחים והגילויים של הדמויות המונצחות – כל אלה אינם גלויים לעין הצופה. טשטוש המגוון המחקרי וחילוקי הדעות מאפשר, מתאפשר בזכות ההאחדה, המייצרת חזות של עבר אחיד וקונצנזואלי. באותו עבר, לכאורה, פעלו ויצגו עצמם הפרטים על פי כללים זהים, באותם דפוסים, ובהבדלים קלים בלבד. * נעם קסטל הינו סטודנט לתואר שני במגמת אנתרופולוגיה הכותב על קשישים, זכרון וייצוג עצמי באמצעות חלונות תצוגה, בהנחיית ד"ר ורד וינציקי-סרוסי.

ראובן כהנא- נורית שטדלר - פקפוק 11, מאי 2009

האיש שבקיר

פרופסור ראובן כהנא 1931-2003

נורית שטדלר*

ראובן כהנא נולד בקיבוץ בית-אלפא בשנת 1931 למניה ודויד, שניהם אנשי העלייה השלישית. בשנת 1941 עזבה המשפחה את בית-אלפא, על רקע הפילוג הרעיוני, ועברה לקיבוץ רמת יוחנן. לנעוריו בקיבוץ, שהיה גם בית הגידול האידיאולוגי שלו, הייתה השפעה רבה הניכרת בעבודתו של כהנא, והיא שעיצבה במידה רבה, כפי שאסביר בהמשך, את גישתו המחקרית ואת בחירת הנושאים בהם העמיק. את לימודי התואר הראשון סיים ראובן בשנת 1967 באוניברסיטה העברית בחוגים סוציולוגיה ופילוסופיה. את לימודי התואר השני, בהם התמחה בסוציולוגיה היסטורית השוואתית, כתב בהדרכתו של פרופ' איזנשטדט ¹, ואת לימודי הדוקטורט באוניברסיטת ברקלי בארה"ב, בהנחיית הסוציולוג האמריקאי הידוע ניל סמלסר ².

עם תום לימודיו, בתחילת שנות השבעים, חזר ראובן לישראל ולאוניברסיטה העברית, והחל בקריירה ארוכה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובבית הספר לחינוך, במגמה לסוציולוגיה של החינוך. יותר משלושים שנה נע ראובן בין שתי המחלקות ותרם בהן להוראה, להנחיית תלמידים ולמחקר.

ראובן כהנא הגדיר עצמו כסוציולוג. הנושאים שאותם חקר במסגרת הדיסציפלינה הסוציולוגית התאפיינו בגיוון רב, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מתודולוגית. גיוון זה בא לידי ביטוי גם בבחירת מושאי המחקר הרחוקים זה מזה מרחק גיאוגרפי רב. העיסוק התיאורטי בא לידי ביטוי במחקרים שהתמקדו בסוגיות השוואתיות בתחום הסוציולוגיה של החינוך ושל הידע. כך, בלימודי התואר השני ובדוקטורט, שקע בניתוח האופנים בהם אורגן, יושם והופץ הידע באוניברסיטאות בהודו בהשוואה לאוניברסיטאות בארצות אחרות. מחקריו התבססו בעיקר על חקר תוכניות הלמודים ומערכי הבחינות. ראובן התעניין במערכת הפוליטית בהודו ובתפקיד של קבוצות המשכילים בתוך מערכת זו. במובן זה הוא המשיך את המסורת של מכס וובר, אשר חקר בספרו על הדת בסין את שיטת הבחינות בסין בקרב האליטה המנדרינית. ראובן שילב בין המסורת הוובריאנית ובין הסוציולוגיה של אמיל דורקהיים, בעבודותיו על החינוך בימי הביניים, בכל הקשור לניתוח מערכות של ידע פדגוגי וסמלים דתיים.

בספרו (1982) "לגיטימציה ואינטגרציה בחברות מתפתחות: הדוגמא של הודו" , טען ראובן כי יציבות הסדר הפוליטי בהודו מושתתת על קיומה של קבוצה גדולה של מתווכים בעלי השכלה. המתווכים הללו, לשיטתו, היו אליטות תרבותיות אשר עסקו בפירוש ותרגום יסודות מהתרבות ההינדית וביבוא ותרגום של סמלי התרבות המערבית. משכילים-מתווכים אלו הצליחו לשלב יסודות הודיים ומערביים תוך שהם מעניקים משמעות ורלוונטיות לסמלים ולמוסדות עבור מגזרים רחבים של האוכלוסייה בהודו.

בפיתוח ההסבר האנאליטי הזה, התמודד ראובן עם היבטים מגוונים של האוניברסיטאות בהודו, שם רכשו בעלי ההשכלה ידע והכשרה. בין השאר הוא ניתח את המבנים המוסדיים של האוניברסיטאות בהודו (למשל מערכת ההשתייכות), חקר את תכנית הלימודים, את הידע המועבר באמצעות תכני המבחנים ובמיוחד את התשובות לשאלות במבחנים אלו. יותר מחמש עשרה שנה אסף חומר עשיר בנושאים אלו, תוך חיפוש סיזיפי בארכיונים בהודו, משם נהג לחזור עם עיניים נוצצות ולספר על חוויותיו ותובנותיו על התרבות ההודית ועל הספריות בהן צלל. במטרה להעשיר את ההסבר ההשוואתי במחקר על הודו, ראובן שקע גם בחקר התרבות האינדונזית, ניתח את המערכת הפוליטית שלה, את דפוסי השלטון ואת הדמוקרטיה, תוך עיון בסמלים המרכזיים של תרבות זו, כפי שעוצבו בתקופת שלטונם של סוקארנו וסוהארטו. בהקשר זה, בחן ראובן את ההקשר התרבותי של החברה האינדונזית, תוך שהוא מצביע על נקודות המגע בין האנימיזם, ההינדואיזם, האיסלם, והתרבות המערבית. הוא הראה את השימוש שעושה אינדונזיה המודרנית באנימיזם, כאמצעי סימבולי לפיתוח אתוס אנטי-פטאליסטי, תוך זיקה למסורת מחד גיסא, ולחידוש המודרני, מאידך.³

במסגרת ניסיונו להבין את טיבה של המודרניזציה, התעניין ראובן בהיבטים שונים של שינוי טכנולוגי בהקשר החינוכי. לשם כך העמיק וחקר את אופני ההכשרה והסוציאליזציה המקצועית, ובחן את אופני החינוך וההתמחות של אליטות חברתיות. כך לדוגמא, הוא ניתח את המשמעויות הריבודיות של החינוך המקצועי בישראל, ואת מעמדו כמערכת המכשירה כוח אדם מקצועי. תוך שהוא מתמקד בשאלות הנוגעות לאופן היווצרותה של הדעת הטכנולוגית. בכדי לעשות כן, הוא ניתח את תוכניות הלימודים אשר הותקנו עבור החינוך המקצועי, בחן את תפקידיהם של המורה והתלמיד בחינוך המקצועי, ואת סוגי הלימוד והפרקטיקה במסגרות למידה בסדנה לעומת הלמידה הפורמאלית בכיתה.⁴

בשנות השבעים ניסח ראובן את ה"מודל הבלתי פורמאלי", מודל אנליטי שהפך לאחד מהמודלים החשובים בחקר הסוציולוגיה של החינוך. בהמשך למתודה שהציע וובר במחקר ההשוואתי, ומתוך עיון בארגוני נוער מגוונים בעולם (הקומסמול, הוונדרפוגל, תנועת הצופים ועוד), בנה ראובן "מודל אידיאלי" (Ideal Type) המורכב משמונה צפנים (קודים) של סוציאליזציה בארגון הבלתי פורמלי המאפיינים את ההתנהגות והתרבות הנרקמת בו: וולנטריות - ההצטרפות מרצון לארגון ופעילות חופשית בתוכו; רב-מימדיות -פעילות מגוונת בתחומים שונים, המאפשרת ביטוי למערך כישורים רבים; סימטריה - הדדיות ושוויון ביחסים הבין-אישיים; דואליזם –קיום בו-זמני של אוריינטציות שונות ואף מנוגדות; מורטריום-אפשרויות רבות למצבים של ניסוי וטעייה; מודולריות-הבניה גמישה, תלוית מצב ומשימה של תפקידים ודפוסי פעולה; אינסטרומנטליזם אקספרסיבי-פעילות מכשירנית המכוונת לעתיד, וסימבוליזם פראגמטי-כלומר רגע החיבור וההמרה של סמלים לפרקטיקות. הוא טען כי כאשר מרכיבי הקוד הבלתי פורמאלי "חזקים" ופועלים במשולב אזי המערכת הזו מאופיינת כפתוחה, חופשית יותר, מחזקת סולידריות, אמון, מנהיגות ומעודדת תחושה של צדק.

במערכת שכזו בני נוער יכולים להבנות את אמונותיהן, את האינטרסים שלהם ואת תשוקותיהם בדרך יצירתית, ספונטאנית ואוטנטית. את "המודל הבלתי-פורמלי" שבנה יישם ראובן במחקרים אחרים, לשם בדיקת מגוון תופעות, ביניהן חקר הנעורים וזהות לאומית, דפוסי שחיתות שלטונית, יחסי דורות, מצבי הגירה, חינוך פנימייתי, תהליכי החִברות בקיבוץ, חינוך לאזרחות ולדמוקרטיה והתנדבות. "הספר חינוך ועבודה: תהלכי סוציאליזציה מקצועית בישראל", מאגד פרסומים אלו. לדעתו של ראובן הניסיון להבין את דפוסי ההתנהגות והתרבות, דווקא מתוך מסגרת מושגית של "אי סדר" תהייה פורה יותר מן המסגרות הקלאסיות הנשענות מלכתחילה על הנחת הסדר. פיתוח של מודל זה וישומו בחקר הנעורים נעשה בספרו אשר יצא לאור רק לאחר מותו, בשנת 2007, בשיתוף פרופ' תמר רפופורט.

בחיבור השאלות המחקריות ראובן ניסה תמיד לבחון את הסטרוקטורות הצפונות במעמקי התרבות אותה חקר ולהבין את מבני העומק של התופעה הנחקרת. בהמשך ללוי-שטראוס הוא טען לריבוי של צפנים וצירופים מפתיעים ובלתי מובנים מאליהם ביניהם אותם יש, וניתן, לחשוף. לפי גישה זו, מחקר מסוג זה קודם למלאכת ההמשגה השיטתית ובניית ההסבר התיאורטי. על מנת לעשות זאת, השתמש בכל עבודותיו בארסנל תיאורטי רחב ככל האפשר, ובחר את המסגרת המתאימה לבניית ההסבר לאחר עיון מעמיק והשוואתי בשדה המחקר אותו בחר. בעשותו כך, התבסס על ריבוי שיטות מחקר ואיסוף חומר בכל מתודה לפי התנאים של השדה הנבחר. כחוקר בעל ראייה היסטורית ומבנית, הגישה המתודולוגית שלו כללה מגוון רב ועשיר של מידע.

ראובן היה אדם מיוחד במינו, אינטלקטואל, מנחה יוצא דופן במסירותו ומורה נהדר. סטודנטים וסטודנטיות רבים נשבו בקסמיו. בדרכו המופלאה הנחה תלמידים ותלמידות בלימודי הדוקטורט, ואלו ממשיכים בדרכם את דרכו האינטלקטואלית, מעדכנים את רעיונותיו, מתווכחים איתו ותמיד מודעים להשפעתו הגדולה עליהם. תלמידיו ותלמידותיו הרבים, ואני ביניהם, מתגעגעים אליו, מרבים לדבר עליו ולציין את השראתו עליהם, גם אם פנו לנושאים ושיטות מחקר אחרות. בימים אלה שוקדת קבוצת תלמידיו על כתיבת מאמרים לזכרו לספר שיצא בקרוב בשם "בין סדר לאי סדר – המודל הבלתי פורמאלי כמצע לפיתוח תיאוריה חברתית". הספר יצא בעריכת תמר רפופורט ובנו של ראובן, אהוביה כהנא.

ראובן נפטר ביוני בשנת 2003 בירושלים ונקבר בקיבוץ רמת יוחנן שבו גדל. הלווייתו שכינסה רבים, חשפה את עומק ורוחב השפעתו על אנשים רבים מקבוצות מגוונות: סטודנטים, בני קיבוץ, בני משפחה רבים, מורים, מדריכים, נערים ונערות לבושי כחול מתנועות הנוער העובד והלומד בהם תמך, לימד ואותם עודד עד רגעיו האחרונים.

לאחר מותו החליטו ישראלה, אשתו של ראובן, והמשפחה, יחד עם המחלקה לסוציולוגיה והמגמה לסוציולוגיה של החינוך להעניק פרס על שמו של ראובן לעבודת מ.א. מצטיינת. לשם כך פורסמו הנושאים בהם עסק ראובן ומדי שנה מוגשות מגוון עבודות תזה בתחומים אלו לשיפוט. השנה זכתה בפרס העבודה של שירה רבנאי שכתבה מ.א. תחת הכותרת "בשם האם, מחאתן של נשים מהציונות הדתית כנגד מהלך הנסיגה מחבל עזה". ביום ה- 15 ליולי יתקיים הטקס בו יוענק לשירה הפרס.

קריאה מומלצת:

כהנא, ראובן (1974). קווים לניתוח סוציולוגי של ארגוני נוער בלתי-פורמליים. מגמות, כ"א, 36--46.

כהנא, ראובן וסטאר, ליאורה )1984). חינוך ועבודה: תהליכי סוציאליזציה מקצועית בישראל. ירושלים: מאגנס.

Kahane, Reuven (1982). Legitimating and Integration in Developing Societies: The Case of India. Boulder, CO: Westview.

Kahane, Reuven (1988). Multicode organizations: A conceptual framework for the analysis of boarding schools. Sociology of Education, 61, 211--226.

Kahane, Reuven & Starr, Laura (1987). Technological knowledge, curriculum and occupational role potential. Sociological Review, 35, 537-558.

Kahane, Reuven (in collaboration with Tamar Rapoport) (2001). The Origin of Postmodern Youth: Informal Youth Movements in a Comparative Perspective. New York: Walter de Gruyter.

Kahane, Reuven (In publication). Universities and Elite Formation: Structure and Knowledge of the Indian Higher Education System, 1900-1980.

¹ כהנא, ראובן. (1966). שקיעת האצולה ביפן, הודו ואינדונזיה, עבודת גמר לתואר מ.א. האוניברסיטה העברית, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

² Kahane, Reuven. (1970). Higher Education and Political Integration: the Case of India, PHD Dissertation, University of California at Berkeley

³ Kahane, R. 1980 "Religious Diffusion and Modernization: A Preliminary Reflection on the Spread of Islam in Indonesia and its Impact on Social Change",

Archives Européennes de Sociologie Paris, pp.114-136. Kahane, R. 1981 "Priesthood and Social Change: The Case of the Brahmins". Religion. Journal
of Religion and Religions London 11:44, 353-366

⁴ כהנא, ראובן וסטאר, ליאורה. חינוך ועבודה: תהלכי סוציאליזציה מקצועית בישראל. ירושלים, מאגנס, 1984.

* ד"ר נורית שטדלר הינה מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. תחומי ההתמחות שלה הם סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הדת, החברה החרדית, פולחן הבתולה מרים בישראל, פונדמנטליזם, תיאוריות סוציולוגיות ועוד.