האיש שבקיר – מרטין בובר (1878-1965)
במסגרת הפינה "האיש שבקיר" אנחנו מביאים בכל פעם אחד מאנשי הסגל של המחלקה לדורותיה שנפטר, ובודקים כיצד מחקריו וכתיבתו רלוונטיים להיום. לקראת החילוף הקרוב בראשות המחלקה, חוזרת הפינה אל ראש המחלקה הראשון, מרטין בובר.
בובר עלה ארצה בשנת 1938, כשהוא כבר בשיא פרסומו כחוקר של דתות וחסידות יחד עם ידע סוציולוגי נרחב כאחד מתלמידיו של זימל. הוא מונה לפרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות" בפקולטה למדעי הרוח בירושלים. בובר שילב מחקר אקדמאי עם פעילות ציבורית, בעיקר סביב תנועת "ברית שלום" יחד עם אינטלקטואלים אחרים מהאוניברסיטה העברית. ב-1948, לאחר הקמת הפקולטה למדעי החברה, הוא מונה לראש המחלקה לסוציולוגיה. מפאת גילו, תקופת כהונתו הייתה קצרה יחסית וב-1949 הוא העביר את המושכות לתלמידו (שאז היה בן 26), ש.נ. אייזנשטדט.
בובר הנחיל לתלמידיו גישה סוציולוגית המשתמשת בידע אנציקלופדי רחב לצורך טיפול תיאורטי בבעיות יסוד אוניברסאליות של הסדר חברתי. הוא התמקד בניתוח האדם וחוויותיו הבין-אישיות, תוך התבוססות על ניתוח עשיר של טקסטים אתנוגראפיים והיסטוריים ולא על מחקר אמפירי או עבודת שדה. משנתו וכתביו של בובר חרגו מתחום הסוציולוגיה והשפיעו על תחומים רבים כגון הפילוסופיה, הספרות, לימודי הדתות ועוד. כתביו נקראים עד היום הן בקני תנועות הנוער והן באוניברסיטאות השונות בארץ ובעולם.
חלק ממשנתו של בובר עוסקת בדיאלוג. פרופ' זלי גורביץ, ראש המחלקה היוצא ואולי המרצה הבובריני ביותר במחלקה (ולא רק במראהו), כתב על הדיאלוג אצל מרטין בובר.
את/ה – זלי גורביץ
הפנייה הישירה ביותר בדיאלוג היא "את/ה". חידת האת/ה נוגעת בשאלת ראשוניותו של הדיאלוג. האם את/ה מבנה מתוּוַך שפה, סימנים, הרחקות והפשטות, או יסוד ראשוני של היצור האנושי, הדיאלוגיוּת, הפנייה לאחר. הגישה הרואה בדיאלוג עניין ראשוני נוטה להפוך את הדיאלוג לאידיאל של מימוש עצמי. לעומת זאת, הגישה הלמודה ב"מהפך הלשוני", רואה ב"את/ה" מבנה "מאוחר", לשוני, סמלי, שאינו מניח לאת/ה להתקיים כעקרון ראשוני, טהור.
מרטין בובר הוא, בעליל, נביא הגישה הדיאלוגית-ראשונית. אם נבחין בין שלושת הגופים בדיבור - גוף ראשון "מדבר", גוף שני "נוֹכֵחַ" (דיבור אֶל), גוף שלישי "נסתר" (דיבור עַל) - הרי בובר מפריד באופן נחרץ בין אֶל לעַל. הוא משתדל להוציא את העל מן המשוואה כדי לבודד את הפנייה אל הנוכח ללא נסתר, באופן בלתי אמצעי. הפנייה-אֶל, עבורו, היא טהורה, מזוקקת מאובייקט, עד כי המדבר והנוכח מתקשרים ביניהם ללא תיווך נושא, גוף שלישי, זה. "זה" או "הלָז" (Es), הוא, מבחינתו של בובר, היסח דעת ובריחה מהזיקה האמיתית "אני את/ה", זוית במקום קו ישר, ריחוק במקום מרחק, ניתוק במקום זיקה, שלישי במקום שני.
מתוך גישה זו, בובר נוטה לסלק מהשיחה את הדיבור, את "זֶהִיּוּת" הדיבור, את היותו של הדיבור בעיקרו "על" משהו או מישהו. הוא דורש, בעצם, שבמפגש פנים-אל-פנים ייעלם צבע העיניים של "את/ה", כי אם ראית את צבע העיניים הסתכלת עליהן ולא בהן. המרחק שבובר מצביע עליו הוא, על כן, לא מרחק פולחני והצגתי נוסח גופמן, וגם לא הכרתי ועימותי נוסח הדיאלקטיקונים, אלא מרחק בין נשמות, או בין הוויות עצמיות הקיימות קודם כול כזיקה; אין להן קיום בלעדי, ואי אפשר למקם אותן, להגדיר אותן ולהגיע אליהן, אלא בזיקה.
יש לכך היבט נוסף והוא השימוש או ההשתמשות. כאשר האובייקט הוא חלק מהיחס, הרי לא רק אובייקט משותף הוא העניין – נושא, משימה, נוף - אלא הזולת כאובייקט. במצב בו ה"זה" הוא חלק מהעניין גם המשוחחים עצמם הופכים ל"זה", ומשתמשים זה בזה לעניניהם. על פי בובר יחסי אני-את/ה אמורים באופן אידיאלי להיפטר מן ההשתמשות יחד עם ההיפטרות מ"זה", מהאובייקט, מהשלישי.
ההוגה הרוסי מיכאיל באחטין הפך, במידה רבה בעקבות בובר, את הדיאלוגיות לעקרון מכונן באמנות הרומן (אצל דוסטוייבסקי במיוחד) ויותר מכך, כיסוד התפישה הפלורליסטית, פוליפונית ורלטיביסטית. בכך הביא את בובר אל לב המחשבה הפוסט מודרנית, המקדשת את הריבוי. שני הוגים עכשוויים אחרים המתייחסים לבובר גם אם מתוך עמדה ביקורתית יותר, הם עמנואל לוינס וז'אק לאקאן.
לוינס ממשיך באופן ברור למדי את המופת הדיאלוגי-אתי של בובר, אולם מנסה לעקם את האיזון המופתי של בובר בין אני לאתה, ולהעביר את המשקל באופן דראסטי ל"אתה", אל "האחר", אל פני האחר. המרחק לא מוגדר כפרספקטיבי וגם לא בדיוק כמרחק בין נשמתי, אם כי די קרוב לכך, אלא כמרחק אל האינסופי, שהאחר, האתה-אחר הוא סימנו, הוא פניו של האינסופי, זה שחורג מהצורה הטוטלית, מהפנים הסגורים של העצמי, של "העולם", של המוחלט.
לאקאן מחזיר את השפה, את מה שהוא מכנה "הסדר הסמלי" אל הזיקה, אין מבחינתו זיקה בלתי אמצעית. קודם כול, וזאת עוד לפני התערבות השפה, דיאלוג, על פי לאקאן, אינו ישיר ובלתי אמצעי אלא עובר דרך שאלה; לפנייה את/ה, אני חייב לחפש בעצמי נמען – למי קוראים כאן את/ה? מי אני, או מי אני כאת/ה? בלי לענות על השאלה איך אענה לך? לכך, אם נוסיף את הסדר הסמלי תתקבל תמונת דיאלוג רחוקה מאוד מזו של בובר. השיחה, על פי לאקאן, מתקיימת תמיד בין תודעות טרודות, בודדות, לא מובנות, תפושות בתחביר לא לגמרי שלהן. אם קורה רגע של "דיאלוג", הוא אומר, זה בסך הכול רגע של "אי הבנה מוצלחת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה